בכל מקום אליו היא מגיעה, אוספת אבן.
אבן די גדולה, לא יקרה, סימן מהדרך.
אבן שכביכול סתם מונחת על האדמה, חלק מהנוף.
אבל לא בשבילה.
עבור מלכה, כל אבן כזו היא גוף של זיכרון , חומר שנשא עליו שקט, תקופות חיים, מזגי אוויר, מלחמות, המתנה.
היא מביאה אותן הביתה. אבן אחר אבן, לאורך השנים, הן מצטברות בגינתה ובונות יחד חומה נמוכה. חומה שמחברת בין קצוות, בין זמנים, בין חוויות, תוחמת ערוגות.
עדי מלכה היא אמנית רב תחומית, חיה ויוצרת במושב שעל שברמת הגולן. יצירתה נעה במרחבים שבין טבע לטראומה, בין חומר לנפש, בין זיכרון קולקטיבי לזיכרון גופני ואישי. היא יוצרת במנעד רחב של חומרים וטכניקות: פיסול בחימר, מיצבים, רדי מייד, רישום עפרון,פחם או פסטל וציור אקריליק ושמן. כל חומר נבחר לא רק בשל תכונותיו הפיזיות והתוכן שמביא אלא גם לפי השפעתו הרגשית והחושית על נפש היוצרת.
מלכה היא גם מטפלת באמצעות אמנות, החוויות המתוארות , בעיקר הקשות, מהוות השראה ליצירה, כמו בסידרה האחרונה אותה הציגה בתערוכה ביפו, " לביאות", על נשות המילואים. ציורים שנולדו מתוך הקשבה ,היא מבקשת להפוך את ההקשבה למרחב של עדות, זיכרון וריפוי.
גם בימי מלחמה, מלכה ממשיכה להעמיק בלימודי אמנות, גישות טיפוליות ולימודי סאונד. כל העולמות הללו נשזרים זה בזה בתהליכי היצירה, בעבודתה עם יחידים וקהילות, ובמפגשים מרגשים שמוקדשים להפצת שפת האמנות כדרך לחוסן, ריפוי, חיבור והתפתחות. בעבודותיה שואפת ליצור הקשבה מחודשת , שפה אמנתית שהיא גם שפה של תפילה